אני מספיק חכם לדעת שאני לא מספיק חכם.

עם השנים למדתי לזהות ולהודות שאני לא מספיק חכם. פיתחתי סוג של מודעות עצמית שגברה על חלקים יהירים במוחי.

הבנתי שלהודות ואפילו להגיד שאני לא מספיק חכם, קידם אותי יותר מאשר לקחת על עצמי אתגרים שסיכויי ההצלחה שלי שם היו נמוכים יותר.

כשאנחנו עומדים בפני אתגר, משימה, פרויקט או אפילו מיזם אנחנו צריכים להסתכל במראה האם אנחנו מספיק חכמים. מנהל יסתער על המשימה בעצמו, מנהל מצוין יבין שהוא לא יכול להצליח במשימה לבדו.

החוכמה כמנהל לזהות איך ליצר מרקם של אנשים ו/או ספקים סביבך שביחד ייצרו את החוכמה. להבין איפה החוזקות של כל אחד, איפה הוא חכם ואיפה הוא פחות חכם.

יצירת פאזל אנושי שמייצר את החוכמה שאתה צריך.

"אני מספיק חכם לדעת שאני לא מספיק חכם"

ברגע שנדקלם את המשפט הזה לעצמנו, נדע שאם אנחנו לא מרגישים בשליטה בתחום מסוים או שזה מצריך מאיתנו משאבים שאין לנו ( ידע, כ״א, תקציב) בפנינו מספר חלופות:

1. נבחר לא להיכנס אליו. כלומר נוותר. אצל חלק מהאנשים המילה ויתור נתפסת חולשה. בעיני? בדיוק הפוך! החזק מוותר! המוותר הוא זה שבשליטה, הוא בבחירה.

2. נודה שאנחנו לא מספיק חכמים וניקח יועץ או גורם מתמחה שילווה אותנו בתהליך. שבחלק מהתהליך גם יודה שלא מספיק חכם ויחבר גורמים מתמחים באותם תחומים נדרשים.

3. נעצים ונתייעץ במנהלים סביבנו (הרי גייסנו אותם לתפקידם בזכות התמחותם). נשתמש בחוכמה שלהם ככל הניתן. ״נשחרר״ להם את האתגר באזור בו הם חכמים, הם יחזרו כבר עם השלל הנכון. מקסימום? נעשה פיין טיונינג.

לסיכום,

ההבנה והמודעות העצמית שלנו היא כלי לקבלת ההחלטות הטוב ביותר שקיים אצלנו. תודו במקומות שאתם לא חכמים מספיק. תשתמשו במנהלים והעובדים סביבכם, כי ביחד איתם תשלימו את הפאזל. תרתי משמע 😊

נ.ב. הרבה תודות.

אני מקדיש את הפוסט הזה לאותם מנהלים ועובדים שעבדו ועובדים איתי לאורך השנים, מלווים אותי שנים ארוכות ועוזרים להבין עם עצמי איפה אני לא מספיק חכם😌.